האגודה הישראלית ללימודים ביזאנטיים
 
עוד בפרק זה:  
  הכנס הראשון: 13-14 ביוני 2007
  הכנס השני: 5 בפברואר 2009
  הכנס השלישי 21 בינואר 2010
  הכנס הרביעי: 13 בינואר 2011
  הכנס החמישי: 1 במארס 2012
  הכנס השישי: 16 בינואר 2014
  הכנס השביעי: 22 ינואר 2015
  הכנס השמיני: 14 לינואר 2016
  הכנס התשיעי: 19 לינואר 2017
  הכנס העשירי: 5-7 בדצמבר 2017
האגודה הישראלית ללימודים ביזאנטיים כנסים הכנס הרביעי: 13 בינואר 2011

הורדת התוכנית כקובץ word

 

 

 

 

 

הכנס הרביעי

 

יום חמישי, 13 בינואר, 2011

אוניברסיטת חיפה, מצפור ע"ש אביבה וסמי עופר

 

 

תוכנית ותקצירי ההרצאות

 

תוכנית הכנס הרביעי

יום חמישי, 13 בינואר, 2011

אוניברסיטת חיפה, מצפור ע"ש אביבה וסמי עופר

 

9:30-9:00 - התכנסות וכיבוד קל

 

9:30 - 10:45 מושב ראשון יישובי ארץ ישראל בין התקופה הביזאנטית לתקופה המוסלמית

            יו"ר – ד"ר הלל ניומן

  • דברי ברכה – פרופ' ראובן שניר, דיקן הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

פרופ' יוסף פטריך, יו"ר האגודה הישראלית ללימודים ביזאנטיים

  • ד"ר גדעון אבני – בעקבות "From Polis To Madina" – בחינה מחודשת של ערי ארץ ישראל במעבר מהשלטון הביזאנטי למוסלמי
  • איתמר טקסל, ד"ר ניצן עמיתי-פרייס רמת רחל: מרכז לייצור קיראמיקה בעורפה של ירושלים בתקופות הביזאנטית המאוחרת והמוסלמית הקדומה
  • דיון

 

10:45 - 11:00 - הפסקת תה / קפה

 

11:00 - 13:00 מושב שני -  ביזאנטיון, ערב והים

            יו"ר – פרופ' אריה קופסקי

  • ד"ר עוזי דהרי – הערבים והים בתקופה הביזאנטית והמוסלמית הקדומה
  • ד"ר יעקב כהנוב – השינוי במבנה כלי שיט עתיקים לאור החפירות הארכיאולוגיות התת-ימיות בדור/טנטורה
  • ד"ר חסן חליליה האסלאם וביזאנטיון והמאבק על מרכז הים התיכון: כיבוש סיציליה בשנת 827
  • דיון

 

13:00 - 14:30 - הפסקת צהרים

 

14:30 - 16:30 מושב שלישי   אומנות ותרבות חומרית

            יו"ר – ד"ר עוזי דהרי

  • ד"ר לי-היא חבס תרומתן של הנשים לבנייה ולעיטור כנסיות בארץ הקודש
  • ד"ר סוזן ויינגרטן נקניקיות כמתודולוגיה: הספרות התלמודית כמקור בחקר ההיסטוריה של האוכל
  • ד"ר אמה מעיין-פנר אותיות ועיטורן בכתבי יד ביזאנטיים במאות ה-9 וה-10: שאלת מקור ההשראה
  • דיון

 

 

בתום המושב האחרון תתקיים ישיבה של חברי האגודה הישראלית ללימודים ביזאנטיים.


גדעון אבני

רשות העתיקות

בעקבות "From Polis To Madina" – בחינה מחודשת של ערי ארץ ישראל במעבר מהשלטון הביזנטי למוסלמי

 

מאמרו המכונן של קנדי שפורסם בשנת 1985 תחת הכותרת "from Polis to Madina" הטביע את חותמו במשך שנות דור על מחקר תהליכי השינוי בערי מזרח הים התיכון. בגשתו החדשנית בחן קנדי את תהליכי השינוי והדעיכה של הערים הקלאסיות בשלהי העת העתיקה וטען כי כבר במאה הששית ניתן להבחין בבירור בשינוי שהוביל לדעיכת הערים, וכי התהליך הזה אינו קשור בכיבוש הערבי ובתוצאותיו. את הגישה הזו אמצו חוקרים נוספים, והחפירות בכמה ערים מרכזיות בארץ ישראל ובירדן התנהלו בהקשר ישיר לפרדיגמה החדשה ולשאלות המחקריות שהעלה קנדי.

 

ההרצאה תבחן את גישתו של קנדי לאור תוצאות החפירות רחבות ההיקף שנערכו בעשרים השנים האחרונות בערים רבות בארץ ישראל וסביבתה, ותעלה לדיון את שאלת הקשר בין תהליכי השינוי והדעיכה של מרכזים אורבאניים. התמונה המתגלה מסקירה מקיפה של ערים בהם נערכו חפירות שיטתיות הנה מורכבת ומגוונת ומצביעה על תהליך ארוך של שינוי בתפיסת העיר. בעוד שניתן לאפיין תהליכי דעיכה בערים אחדות (למשל בקיסריה), ערים אחרות התחדשו ופרחו במתכונת שונה מזו של התקופה הביזנטית. פריחתן המואצת של רמלה וטבריה בתקופה המוסלמית הקדומה מהווה עדות ליצירת סוג חדש של מרכז עירוני, השונה בתפיסתו ובמרכיביו מהעיר הקלאסית – ביזנטית. ערים אלו ורבות אחרות לא רק שלא דעכו בתקופה המוסלמית הקדומה, אלא פתחו מערכות כלכליות, תעשייתיות ומסחריות מרשימות.

 

תוצאות החפירות החדשות בעירי ארץ ישראל וסביבתה מעלות שאלות מהותיות לגבי דמותה של העיר במעבר הביזנטי – מוסלמי, המחייבות בחינה מחודשת של הפרדיגמה אותה הציע קנדי – האם מדובר בדעיכה ושקיעה איטית של הערים כמרכזים חברתיים וכלכליים, או שמא בשינוי תפיסתי שבעקבותיו ניתן לאפיין פריחה כלכלית בערים רבות שהמשיכו לשגשג או התחדשו תוך שינוי דרמטי בתפיסת העיר, המהווה שלב מהותי במעבר המורכב מהעולם הביזנטי למוסלמי.

 

 

 

עוזי דהרי

רשות העתיקות

הערבים והים בתקופה הביזאנטית והמוסלמית הקדומה

 

מקובל במחקר שהערבים, אנשי המדבר, לא היו יורדי ים מעולים, וכיבושיהם במזרחו של הים התיכון נעשו בעיקר בידי צאצאי הפניקים, ובמערבו בידי הברברים הצפון אפריקאיים.

אציג תיאוריה לפיה קיימת דואליות באשר לים בקרב הערבים. תושבי פנים חצי האי אכן פחדו מהים, בעוד תושבי החופים (ובעיקר צאצאי הנבטים, תושבי תימן-חצרמוות, ותושבי חופי המפרץ הפרסי ואייו) היו יורדי ים מעולים אשר העבירו את הידע והניסיון הימי שלהם, לרבות שימוש במפרש הערבי (מפרש משולש היכול להפליג בזוית חדה לרוח, ומכונה גם המפרש הלטיני או מפרש סטי) מהאוקיינוס ההודי וים סוף לים התיכון.

 

המקורות ההיסטוריים (תוך ניתוח זהיר שהרי המקורות הערביים הם מאוחרים וקיים ויכוח באשר לאמינותם) מציגים תמונה קוטבית. יש מקורות מהם ניתן ללמוד על פחד רב של הערבים ומנהיגיהם מהים, ויש מקורות המעידים על ידע ימי עשיר ורצון מופגן לכיבושים ימיים.

קרב התרנים בשנת 655 לספה"נ אפשר את כיבוש קפריסין, רודוס, ואיים נוספים במזרח הים התיכון כבר במאה השביעית לספה"נ, ומיקם את הציים הערביים כמשקל נגד לצי הביזאנטי החזק. בקרב זה השתמשו הערבים בטקטיקה הנהוגה בידי שודדי ים, ובכך ייתרו את אלי הנגיחה של הדרומונים (ספינות הקרב) הביזאנטיים. כתוצאה מקרב זה שונתה האסטרטגיה של הקרבות הימיים ושונה מבנה ספינות הקרב, איל הנגיחה שהיה המרכיב העיקרי בקרבות הימיים לפחות מהתקופה הפרסית ועד המאה השביעית איבד את הבכורה לשיטות לוחמה ימית אחרות.

 

החפירות הארכיאולוגיות התת-ימיות בלגונה של דור מעידות גם הן על שגשוג בייצור ובטכנולוגיה של כלי השייט בתקופה המוסלמית הקדומה.

 

 

 

סוזאן וינגרטן

אוניברסיטת תל-אביב

נקניקיות כמתודולוגיה: הספרות התלמודית כמקור בחקר ההיסטוריה של האוכל

 

הרבנים שכתבו וערכו הספרות התלמודית כללו פרטים רבים על מאכלים ודרכי הכנתם. אבל מטרתם לא הייתה  כתיבת ספר בישול. ענייניהם היו שונים, ולפעמים המאכלים הם עניין שולי בלבד. בפעמים אחרות לעומת זאת, תהליך הכנת האוכל היה לנושא חשוב ביותר: למשל, כיוון שהבישול אסור בשבת, היה חשוב להבחין בין פעולות שונות שבוצעו במהלך הכנת מאכלים מסוימים על מנת לקבוע אם הם באו בתוך הקטגוריה של 'בישול', או אם הם נפלו מחוצה לה, ולפיכך הותרו בשבת. במקרים כאלה, אנו מוצאים תיאורים מפורטים של שיטות הכנה שממנו אפשר ללמוד כיצד הכינו מאכלים מסוימים בעת העתיקה המאוחרת. חלק מן התיאורים האלה כוללים שמות של מאכלים המבוססות בדרך כלל על היוונית (ויותר נדירות על הלטינית) ואפשר אפוא לזהות הטרמינולוגיה של המזון והבישול ממקורות ארץ-ישראליים  על בסיס הקבלות יווניות ורומיות. שמות אחרים של מאכלי בבל לפעמים אפשר לזהות מספרי בישול ערביים מבגדד של הח'ליפים.

 

אני אקח ארבעה מקורות מן התלמוד הירושלמי המזכירים נקניקיות, כדוגמאות, כדי להמחיש את האופן שבו ניתן לנתח טקסטים תלמודיים כדי למצוא מידע על מזון עתיק והכנתו – וכמה עדיין לא ברור לנו.

 

 

 

 

 

Susan Weingarten

Tel Aviv University

Sausages as methodology: using the Talmudic literature as a source for food history

 

The rabbis who wrote and edited the Talmudic literature included many details of foods and how to prepare them. But they were not writing a cookery book. Their concerns were different, and sometimes the foodstuffs are only incidental. At other times, however, they were intimately concerned with how the food was prepared: for example, since cooking is forbidden on the Sabbath, it was important to distinguish between the various actions performed during preparation of certain foods in order to determine whether they came within the category of ‘cooking,’ or whether they fell outside it, and hence were permitted on the Sabbath. In such a case we often find detailed descriptions of methods of preparation, from which we can learn how some food was made in antiquity. Some of these descriptions give us names of foods, often based on the Greek (and more rarely the Latin) and we can thus identify food and cooking terminology from Palestinian sources on the basis of Graeco-Roman parallels. Other names of Babylonian foods can sometimes be identified from Arab sources from Baghdad of the caliphs.

 

I shall take four sources dealing with sausages from the Jerusalem Talmud as examples to illustrate how the Talmudic texts can be analysed to give us information about ancient food and its preparation – and how much is still unclear.

 

 

 

לי-היא חבס

המכון לארכיאולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים

תרומתן של הנשים לבנייה ולעיטור כנסיות בארץ הקודש

 

חשיפת כנסיות וקפלות רבות מן התקופה הביזנטית בארץ הקודש מגלה פן נוסף ומעט נסתר שאינו בא לידי ביטוי במקורות הספרותיים, שאינם מרבים לתאר את חיי היום יום. המבנים הכנסייתיים וגילוי רצפות פסיפס עשירות בתיאורים ובכתובות, מאפשרים להכיר את הדמויות שעמדו ברקע בניית הכנסיות, עיטורן והשיפוץ הנדרש מעת לעת לשם קיום מבנה פולחני פעיל.

סקירה מדוקדקת של התיאורים ברצפות הפסיפס, וקריאת הכתובות המשובצות ברצפה או החרותות על הקירות, מעלה כי לא נמצאה ולו כנסייה אחת בשלושת הפלסטינות ובפרובינקיה ערביה, שבנייתה ועיטורה נעשו בידי אדם או תורם אחד. נהפוך הוא, מן התיאורים האמנותיים ולשון הכתובות עולה תמונה דינמית של קבוצה הטרוגנית של תורמים ואחראים על הבנייה והעיטור, מעמדם בקהילה הכפרית והעירונית, דרגות שונות של אנשי כמורה שביחד היו אחראים על המפעל המפואר של בניית כנסיות בגדה המזרחית והמערבית של נהר הירדן בין המאות הד'-הח'.

בין היתר, המחקר שופך אור על מקומן היחסי של הנשים בקהילה הנוצרית, ותפקידן בבנייה, בשיפוץ ובעיטור הכנסיות. במסגרת ההרצאה, אציג את הנשים ואדון במניעים שהיו ברקע העשייה המבורכת כגון אתוס הצדקה הנוצרי, הערצה וחיקוי של נשים שנתפסו כדמויות מופת שפעלו בארץ הקודש, אצילות ממשפחות הקיסרים, עולות רגל ונזירות נערצות עליהן אנו למדים מן המקורות.

 

 

 

 

חסן חליליה

אוניברסיטת חיפה, המרכז ללימודי ים

האסלאם וביזנטיון והמאבק על מרכז הים התיכון: כיבוש סיציליה בשנת 827

 

 

למרות שלושה עשר הנסיונות של המוסלמים לכבוש את סיציליה, שחלקם היו מסעות מסיביים, האי השוכן במרכז הים התיכון התחיל ליפול לידי המוסלמים בשנת 827 והושלם ב-902.  לקח למוסלמים 75 שנים להשליט ריבונות מליאה על האי.  ביזנטיון שהעתיקה חלק מבסיסיה הימיים לסיציליה עקב תבוסתה בקרב התרנים ב 655, נלחמה קשות על קיומה במרכז הים התיכון.  ננסה לבחון מקרוב את הסיבות שהובילו לירידת מעמדה הימי של ביזנטיון בים התיכון והים האדריטי וכיצד המוסלמים נצלו את החולשה לתקוף את חופי דרום איטליה, רומא, חופי צרפת והאיים באגן המערבי של הים התיכון.

 

 

איתמר טקסל                                    ניצן עמיתי-פרייס    

המכון לארכיאולוגיה                    המחלקה למקרא, ארכיאולוגיה ומזרח קדום

אוניברסיטת תל אביב                             אוניברסיטת בן-גוריון בנגב                                  

רמת רחל: מרכז לייצור קיראמיקה בעורפה של ירושלים

בתקופות הביזאנטית המאוחרת והמוסלמית הקדומה

 

בחפירותיו של י' אהרוני ז"ל ברמת רחל, כמו גם בחפירות המחודשות שנערכו באתר בשנים האחרונות מטעם אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת היידלברג, נחשפו קטעים נרחבים מיישוב כפרי שהתקיים במקום בתקופות הביזאנטית והמוסלמית הקדומה (המאות ה-11-5). מניתוח מחודש של ממצאי חפירות אהרוני עולה כי לשיא פריחתו הגיע יישוב זה במהלך המאות ה-8-6 (היינו, בין התקופה הביזאנטית המאוחרת לשלהי התקופה האומיית/ראשית התקופה העבאסית), מסקנה אותה מחזקים ממצאי החפירות המחודשות.

 קבוצה ממצאים מעניינת במיוחד המיוחסת לפרק זמן זה, הם קנקני אגירה מקומיים שידיותיהם נושאות סימנים שהוטבעו, נחרטו או נקדחו לתוכן לפני או אחרי הצריפה. עד כה נספרו כ-130 ידיות שכאלה, המייצגות 18 סוגי סימנים שונים, חלקם ייחודיים או נדירים. לידיות אלה יש להוסיף שפת קדרה הנושאת טביעה מדגם המופיע על כמה מידיות הקנקנים, כמו גם רעפי חרס רבים הנושאים אף הם טביעות מדגם המוכר מידיות אחרות. הכמות יוצאת הדופן של הידיות וחפצי הקיראמיקה האחרים הנושאים סימנים מגוונים מעידה קרוב לוודאי על קיומו של בית יוצר (או מספר בתי יוצר) ביישוב, שהתמחה בייצור קנקני אגירה וככל הנראה גם כלי חרס אחרים ורעפים. אמנם, בחפירות האתר לא נתגלו עד כה שרידי בית יוצר, אך בכל מקרה סביר להניח כי אלמנט מעין זה שכן מחוץ לגבולות השטח המיושב, שטרם נחקר כראוי.

יתכן שחלק מהסימנים שנחרתו על ידיות הקנקנים לאחר הצריפה אינם מייצגים תווי יוצר, כי אם סימנים הקשורים לתכולתם של הקנקנים, ואזי יתכן שרמת רחל שימשה לא רק מרכז לייצור קיראמיקה אלא גם מרכז להפצתם של מוצרים חקלאיים מקומיים (לרבות יין ושמן זית).

כמה מהסימנים המוטבעים על כלי החרס הינם ואריאציות שונות של דגם הצלב, פרט התואם לאופיו הנוצרי של היישוב, המתחוור מגילויה של כנסייה במקום בחפירות אהרוני. הן תיארוכה המחודש של כנסייה זו (ככל הנראה למאה ה-7), והן הטביעות בדגם הצלב שחלקן נתגלו במכלולים מן התקופה האומיית, מעידים בבירור על המשך קיומו של היישוב הנוצרי במקום לאחר הכיבוש המוסלמי. קבוצה מצומצמת של טביעות, המתוארכת למאה ה-8 או ה-9, כוללת בין היתר שלוש טביעות בערבית. בשתיים מהן נזכר שם פרטי, ככל הנראה שמו של הקדר, ואופיו של הכתב מעיד כי הכותב לא היה בקי בשפה הערבית. לפרט זה עשויות להיות משמעויות באשר לזהותם החברתית ואולי אף הדתית של יצרני הקיראמיקה ביישוב בשלהי התקופה האומיית/ראשית התקופה העבאסית.  

חשיבותם של ממצאי רמת רחל היא כפולה. ראשית, הם מוסיפים רבות לידיעותינו המועטות בדבר תעשיית הקיראמיקה בירושלים וסביבותיה בתקופות הביזאנטית והמוסלמית הקדומה. ושנית, הם מעידים בבירור על המשך פריחתו של העורף הכפרי הנוצרי של ירושלים ועל ההמשכיות הבלתי מופרעת של כלכלתו לאחר הכיבוש המוסלמי, לפחות עד לתקופה האומיית.

 

 

יעקב כהנוב

מכון רקנאטי ללימודי ים והחוג לציוויליזציות ימיות, אוניברסיטת חיפה

השינוי במבנה כלי שיט עתיקים לאור החפירות הארכיאולוגיות התת-ימיות בדור/טנטורה

בהתפתחות הטכנולוגית של בניית ספינות עץ מורכבות (ship building), חל שינוי עקרוני במהלך האלף הראשון לסה"נ. הספינות הקדומות ביותר נבנו בשיטה הנקראת 'ציפוי קודם' (Shell first). בשיטה זו כלי השיט נבנה החל מן התחתית, לוח על יד לוח, או בהתבסס על השדרית, כאשר הלוחות חוברו אל השדרית וזה לזה, ויצרו קליפה חיצונית אטומה וחזקה, שהיוותה את גוף כלי השיט. רק לאחר השלמת הגוף הוכנסו חיזוקי הרוחב ('הצלעות'). בשלהי התקופה הרומית השתנתה בהדרגה שיטת הבנייה, והתרחש מעבר לשיטת 'שלד קודם' (Skeleton first או Frame first). בשיטה מאוחרת זו נבנה שלד הספינההשדרית והצלעות בראשונה, ולאחר מכן מוסמרו אליו לוחות הציפוי מבחוץ, מבלי שהלוחות יהיו מחוברים ביניהם. שיטה זו היא הנפוצה ביותר בימינו בבניית ספינות עץ.

 עד לפני כמה שנים היה מקובל שהמעבר לשיטת 'שלד קודם' הושלם במאה האחתעשרה לסה"נ. הספינה מסרצ'ילימני (Serçe Limanı) המתוארכת ל- 1025, נחשבה לראשונה שנבנתה כולה בשיטה החדשה ('שלד קודם').

אולם, החפירות התת-ימיות של כלי שיט בדור, מספקות ראיות לכך, שהמעבר מבניית כלי שיט בשיטת 'ציפוי קודם' לשיטת 'שלד קודם' הושלם 500 שנה לפני התאריך שהיה מקובל עד לגילוים. מדובר ברצף של עדויות, אשר נפרש על פני כ– 300 שנה, מן התקופה הביזנטית (המאת החמישית–השישית לסה"נ) עד התקופה האסלאמית הקדומה (המאה התשיעית לסה"נ ועד בכלל), אשר מגובה בעדויות אחרות ממרכז הים התיכון וממערבו.

כלי השיט מדור, אשר בהם הושלם המעבר לראשונה הם 'טנטורה A', המתוארכת למאה החמישית–השישית לסה"נ, ו'דור 2001', המתוארכת לתחילת המאה השישית. אליהם מצטרפים עוד שלושה כלי שיט, שנחפרו בדור. אולם, הן בדור והן באתרים אחרים ברחבי הים התיכון, נמצאו כלי שיט, אשר נבנו אחרת. ולכן שאלת המחקר העיקרית: מתי ארע השינוי לראשונה והיכן, עודכנה למחקר מסורות הבנייה: ההייתה מסורת עיקרית בים התיכון? ההייתה המסורת בה נבנו כלי השיט מדור מקומית, או מהיכן מקורה? המחשבה הרווחת כיום היא, שהיו במקביל כמה מסורות נפרדות ושונות של בניית כלי שיט בים התיכון, כאשר דור מייצגת מסורת מסוימת, בה הושלם המעבר בבניית כלי שיט לשיטת 'שלד קודם' באמצע האלף הראשון לסה"נ, ולא בתחילת האלף השני.

 

 

אמה מעיין פנר

אוניברסיטת חיפה, החוג לתולדות האמנות

אותיות ועיטורן בכתבי יד ביזנטיים במאות ה-9 וה-10: שאלת מקור ההשראה

 

ההרצאה תתמקד בשאלת הופעתה של האות המעוטרת בכתבי יד ביזנטיים בסוף המאה ה-9. המחקר עדיין לא מצא תשובות הולמות לסיבות הופעה הפתאומית בתקופה זו. אותיות אלה מעוטרות במוטיבים צמחיים וגיאומטריים אך גם בבעלי חיים ואברי גוף אדם, לרוב ידיים בתנוחות שונות ואף רגליים או השילוב ביניהם. הופעת פני אדם או דמויות קדושות מצומצמת מאוד, אלה מתחילים להופיע לקראת אמצע המאה ה-10. אחת ההנחות המחקריות המקובלות סוברת כי להשפעתה של האות המאוירת שהתפתחה במערב אירופה, יש משקל רב בהתפתחות האות הביזנטית. בהרצאה זו אציע, כי ניתן לחפש את מקור ההשראה במקום אחר לגמרי. האות הביזנטית המאוירת צמחה ישירות מאמנות שמקורה בעת העתיקה. יחד עם זאת, דווקא בתקופה האיקונוקלסטית, בה ניכר חיפוש אחר שפה וויזואלית שונה מזו האיקונית, האותיות המאוירות בביזנט מקבלות חיים מחודשים. הדים לכך ניתן לזהות שנים רבות לאחר תום התקופה האיקונוקלסטית, אך עם מיסודה מחדש של האמנות האיקונית, דמויות וסצנות קדושות דוחקות את האותיות חזרה לשוליים. ייתכן שאת ההשראה למעמדה החדש של האות המאוירת ולמילון הצורות המפותח שלה בתקופה האיקונוקלסטית והפוסט-איקונוקלסטית ניתן לחפש דווקא באמנות האיסלמית במאות ה-8 וראשית ה-9. השפעה זו ניכרת במיוחד באזורים בהם היה קשר ישיר בין שתי התרבויות, ובמקרים מסוימים מגיעה אף עד קונסטנטינופול.

 

 

בניית אתרים ICS   © 2006 כל הזכויות שמורות לאוניברסיטה העברית בירושלים